ניסיון ללכת למסגרת של בית הספר.

הדבר המרגש בקשר לזה היה עבורי דבר אחד ויחיד.
פגשתי ילד שרצה לשחק איתי בהחלפות של ביצת הפתאה.זה היה מרגש.לו היו משחקים שאהבתי ולי היו משלי.
כל השאר לא עניין אותי.
עבורי הינו בחלל אחד ויחד של שלנו אני ומשחק.
כלומר החלל שלי.
זו הייתה הסיבה היחידה לא לעשות צרות בבית ספר.
אבל רוב הזמן-ישנתי.כי היה כל כך משעמם!
המורה ביקשה לקראו מספר-בשביל מה?מה יהיה לי מזה?
קיצור  לא ידעתי את האותיאות.
והם קראו כבר.....
הם לא הבינו שלא הייתי בגן.
ההתפתחות שלי פשוט יותר איתית...