לא היה לי שום מוסד שאמא עייפה עם אחותי הקטנה ואני לצוי בגן.במסגרת.
ידעתי שאני אוהבת ללכת בלי נעליים יחפה בבית.
ואני אוהבת את אמא.את הרוגע שלי בבית.
לא לא צריך ילדים נוספים בחיי אני מרגישה די טוב.תודה.
חשבתי שאני ילדה טובה.
אם ביכלל חשבתי יותר מידי.
ואז בניסיון מספר שתיים לשים אותי בגן הדבר חזר.לא הייתי יכולה להיפרד ולסבול בלי אמא אפילו כמה שעות ביום.
גננות מסקנות.
עשיתי להם חיים קשים.
בכיתי ובכיתי ואף פעם לא היה לי אכפת מהן.רק בכיתי.לא דיברתי.איתם.
הבית שלי היה ממש ממול.הסתקלתי בחלון הבית שלנו ולא מיצמצתי.אמא תבאו.
לקחת אותי.
הביתה.
ואני לא יבאו לכאן אף פעם יותר!
אני יהיה בבית!
אני זוכרת רק יום אחד מהנה בגן.
היה תקופת חג המולד.
הושיבו ילדים שוב פעם במעגל.
ואמרו -תקבלו מתנה.
הייתי ילדה טובה.
חיכיתי.
קיבלתי. בובה קטנה.וחשבתי לעצמי-במקום הזה אני פעם ראשונה חווה משהו חיובי ביכלל.....
טוב.בכל זאת לא נישארתי.גדלתי בבית עוד כמה זמן עד ניסיון ללכת לבית הספר:)
אני מתאוררת לקל שמחה 
וסוג של מירוץ הילדים אחרי כלבה ושומעת צחוקים וקריעות צהלה.כשאני פותחת את העיניים אני רועה את הכלבה שלי לובשת את התחתונים שלי וגם את החזיה.
